מחלת פיירוני (Peyronie’s disease) מאופיינת בהיווצרות צלקות פנימיות (פלאקים) בגופים המחילתיים בפין, האחראים על הזקפה. עלולה לגרום לעיוותים במבנה איבר המין, בהם עקמת המחמירה עם הזמן, קיצור של הפין, ובחלק מהגברים גם להפרעות בזקפה.

 

רקע ומהלך

המחלה מופיעה לרוב בגברים בגיל העמידה, והתיאוריה הרווחת (אך לא מוכחת) שמנגנון הופעתה הוא בחבלות חוזרות ונשנות לאיבר המין בזמן קיום יחסי מין. מבוכה, הכחשה והשלמה עם המחלה מביאים לתת-דיווח, ומקשים על הערכת שכיחות המחלה שמוערכת בין 1% ועד כדי 10% מהגברים במחקרים שונים.

מהלך המחלה מתחלק ל-2 שלבים: בשלב החריף תהליכי דלקת הגורמים ליצירת הצלקות, מביאים לכאב בזמן זקפה, ולהופעת עיוות של הפין. במרבית המקרים מדובר בכיפוף של הפין כלפי מעלה.

צלקות אלו עלולות לגרום גם לפגיעה בנוקשות הזקפה, ובכך להוות הפרעה נוספת ליכולת התפקוד המיני. שלב זה, הפעיל, נמשך במרבית הגברים כשנה (עד 18 חודשים).

בשלב השני, המאוחר, תהליכי העיוות מתייצבים, הדלקת שוככת, הכאבים לרוב נעלמים, והחולה נותר עם התוצאה הסופית של המחלה – צלקת "בשלה", המתבטאת לעתים כעקמת, לעתים מצרה את הפין בזקפה, כ "שעון חול", ומביאה לקיצור של הפין. חלק מדווחים על הופעת עיוות פתאומי וללא כאבים.

אבחנה

על הרופא המטפל בחולה המופיע מחלת פיירוני להתחשב בהשפעות הפסיכולוגיות של המחלה. אלו עשויות לכלול פחד ממחלה ממארת (עקב מישוש גוש באיבר המין), פגיעה ביחסי המין והפגיעה ביחסים הזוגיים הנובעת ממנה, פגיעה בגבריות ובתחושת הביטחון העצמי, וכן חשש מהחמרה עתידית נוספת - כל אלה מהווים גורמים משמעותיים המעיבים על איכות החיים של הסובלים מהמחלה. למרכיבים פסיכולוגיים אלו תיתכן השפעה שלילית נוספת על התפקוד המיני.

האבחנה מבוססת לרוב על פירוט התסמינים האופיניים וזמן הופעתם, כפי שמדווחים על ידי המטופל, תוך הערכת מידת החומרה וההשפעה על התפקוד המיני.

בנוסף, לבדיקה הגופנית הנערכת על ידי אורולוג מנוסה בתחום זה, ישנה חשיבות בקביעת מיקומן של הצלקות, אורכן, ומידת בשלותן.

כאמצעי נוסף, פשוט וזמין, המשמש להערכת חומרת העקמת וכיוונה, רצוי להיעזר בתמונות של הפין במצב זקפה, המצולמות על ידי המטופל, ממספר כיווני צילום.

בחלק מהמקרים ייעזר האורולוג באמצעי הדמייה נוספים, כגון צילום רנטגן או סונר דופלר של הפין (אולטראסאונד). זו מסייעת גם להערכת התפקוד הזקפתי, באם יש צורך.

טיפול

אמצעי הטיפול השונים מותאמים לשלב המחלה. בעוד שבשלב הפעיל ניתן לנסות ולהשפיע על מהלך המחלה, הטיפול בשלב המאוחר נועד להתמודד עם התוצאות ולתקן על מנת לשחזר את יכולת התפקוד המיני באם זו נפגעה.

אפשרויות הטיפול בשלב הפעיל מתבססות על טיפול תרופתי בכדורים, הפועלים במנגנונים שונים על התהליך הדלקתי ויצירת הצלקת, או הזרקת החומר הפעיל ישירות לתוך הרקמה המצטלקת.

ניתוחים לתיקון עקמת

כאשר המחלה מתקדמת אל השלב הכרוני (המזוהה לרוב כהעלמות הכאב והתייצבות העקמת, לרוב לפחות למשך 6 חודשים), אין התרופות הנ"ל צפויות להשפיע עוד.

מכאן, הטיפול בחולה בשלב הכרוני, הינו לרוב טיפול ניתוחי. ההוריות לניתוח הינן עקמת ו/או הפרעה בזקפה (אימפוטנציה) המונעות או מפריעות ליכולת לקיום יחסי מין. מטרת הניתוח בחולים עם מחלת פיירוני הינה כאמור החזרת יכולת התפקוד המיני, וזו מושגת על ידי השגת שלושת יעדי המשנה: יישור הזקפה, שימור אורך הפין, ושימור (או שחזור) התפקוד הזקפתי.

בחולים בהם התפקוד הזקפתי שמור, התיקון הניתוחי מכוון ליישור הפין. זה מושג, באופן פשטני, על ידי קיצור הצד הארוך (ניתוחי פליקציה או קורפורופלסטיה), או על ידי הארכת הצד הקצר (ניתוחי שתל). סיכויי הצלחת ניתוחים אלו הם גבוהים מאד, ומבוססים על בחירת והתאמת הניתוח המתאים למטופל, וכן על טכניקה ניתוחית מדוקדקת וקפדנית.

חלופה מודרנית שפותחה בשנים האחרונות לניתוחי יישור העקמת הינה הזרקת קולגנאז (XIAPEX). מדובר באנזים המפרק את החלבון הצלקתי, ומאפשר מתיחת וכיפוף הפין ליישורו. מדובר בתהליך הפרוש על פני מספר חודשים, כולל הזרקות חוזרות, ויתרונו העיקרי שעשוי, בחלק מהחולים, לייתר את הצורך בניתוח.

חלק מהחולים הסובלים מהפרעה משמעותית בתפקוד הזקפתי, עם או בלי עקמת, ותלויים בטיפול תרופתי על מנת לאפשר קיום יחסי מין, יזדקקו לניתוח להשתלת תותב בפין (PENILE PROSTHESIS), המשולב עם יישור העקמת.

 

סיכום

למחלת פיירוני השלכות משמעותיות על חיי המין של גברים רבים בגיל העמידה. הטיפול התרופתי בשלב החריף מיועד להאיט את התקדמות המחלה ולשנות את מהלכה הטבעי. אותו מיעוט של חולים בהם נגרם עיוות או הפרעה משמעותיים המעיבים על התפקוד המיני, יזדקקו לטיפול ניתוחי.

מאמרים נוספים